"הישרדות אולסטארס" – שם המשחק : רציונליות מנוכרת

מאת: מתן אהרוני

התוכנית "הישרדות" פועלת במונחים ובסיפורים בינאריים של שחור או לבן. לא בכדי מכונה העונה הרביעית "אוהדים מול שורדים", לא בכדי התוכנית תמיד מייצרת בעריכה מגמתית טובים מול רעים שכל פעם משתנים, או מציגה לעיתים משימות בין שני מתחרים (באי הגלות לדוגמא). התחושה שעולה מהתוכנית היא גם שמדובר על הצורך לפעול על פי הראש בלבד, בצורה רציונאלית, מחושבת וקרה כדי להגיע לשיא, למיליון הנכסף. בדרך למיליון אתה תשאיר גוויות רבות, ולכן עלייך לכבות את הרגשות ולפעול על פי ציווי הראש.

בתוכנית האחרונה, פרק 13 ב-"הישרדות איי הפנינה, שורדים מול אוהדים" השיח המרכזי שנוצר ב"מועצת השבט" חשף את מה שהתוכנית מציגה כשם המשחק - רציונאליות קרה ומנוכרת היא התשובה לחיים של שורדים. אלו למעשה החיים הקפיטליסטים הנוכחיים, שבהם רק אחד, שלכאורה מקבל את אותם הכלים השווים לכולם, הוא זה שיצליח יותר מכולם. הוא זה שחושב בצורה קרה ומנוכרת, כלומר, בצורה רציונאלית שמבטלת את המחשבה הרגשית, שנתפשת כלא שייכת לעולם זה. מובן מהתוכנית כי רגשות זה לאופרות סבון או לילדות. אנו בחיינו התחרותיים, שמודגמים בצורה לא מהימנה בתוכנית, חייבים להיות מחושבים ולדחוק לפינה חשוכה או להכחיד את הרגש.

שפקס מנהל את השבט בצורה מחושבת וקרה?

יש משהו בעייתי במחשבה זו שהשיח המרכזי בתוכנית הוא שצריך לקדש את הרציונליות ולבטל את הרגש.

לכאורה, "הישרדות" מציגה אנשים שתקועים על אי והם צריכים להתמודד אחד עם השני ועם הקשיים והמשימות. לכאורה, אמורה להיבנות כאן קהילה של אנשים שחיים יחדיו ונאבקים כנגד קשיים שעומדים מולם. לכאורה, המשתתפים אמורים לנהל קהילה שבטית שאמורה להתנהל על פי המסורת, כחברה מכנית, שבה ישנה סולידריות רגשית, כלומר סולידריות בין חברי הקבוצה שמבוססת על אחווה, על הדדיות ושיתוף, המאפיינים קהילה שבטית כזו. אך המשחק הטלוויזיוני מבטל את התפישה הרומנטית הזו ומביא לכיבוש קולוניאלי מוכר – הוא מביא את "הציוויליזציה" לטבע שלכאורה בתולי. ציוויליזציה זו מוצגת כקרה, מחושבת ומנוכרת, שבה אין לרגשות מקום, אלא בחיים אלו אתה צריך לפעול על פי מחשבה. זוהי מעין מיקרוקוסמוס של החיים המודרניים העכשווים, החיים בעולם הקפיטליסטי בו אנו, הצופים, נמצאים. אך בעולם זה אתה לא יודע מהיכן יינעץ הסכין בגב.

בתוכנית האחרונה שפאקס ביטא זאת היטב. במילותיו שלו הוא הציג את החיים המסוכנים הללו:

"אני חושב שמי שבא לשחק עם הראש ולא עם הלב, יש לו סיכוי טוב לשרוד במשחק הזה...הלב מאוד מפריע במשחק הזה"

אך שפקס ביטא את תפישתו בצורה מוזרה מעט, מנוגדת לטיעוניו הרציונליים – הוא תקע סכין בגבו של גיא, אשר לו הבטיח ולמעשה עימו לחץ יד במעין חוזה בלתי כתוב, על הדחה אחרת ולמעשה על יציבותו. כלומר מקס הפר את הבטחתו הרציונאלית ופעל על פי הלב, או יותר נכון על פי רגש של נקמה, שאוחז בו זמן מה על פגיעה בכבודו, שגיא גרם אך התנצל על כך. ובמילותיו שלו: "נקמתו של שפקס מכה היום שוב. דווקא ביום שהתנצלת אתה עף הביתה".

אז מה יש לנו פה? האם רגש הנקמה הוא חלק מהמחשבה הרציונלית? האם נקמה גוברת על חוזה רשמי בין אנשים? דבר אחד בטוח בחיים אלו: אין יציבות, אין בטחון. יש כאוס במסווה של עולם מסודר ומאורגן. עולם רציונאלי ומחושב. האומנם?

עולם זה שמוצג בתוכנית "הישרדות" הוא מפחיד. זהו עולם שבו אין יציבות ואין כל ערובה לביטחונך. אי אפשר להאמין לאיש. כל אחד לעצמו. זאב בעולם של זאבים. או יותר נכון מדובר על מערבון באי אקזוטי ולא במדבריות לכאורה ריקות. האם זוהי מהות האדם בעולם הקפיטליסטי העכשווי?

הטענות שהועלו כנגד התוכנית עד היום טענו כי התוכנית מבקשת ומעודדת להאדיר את השיטה הקפיטליסטית של מרפקים, של חשיבה רציונאלית ותחרותית דורסנית, עם השאיפה להגיע להצלחה האישית ברמיסה של אחרים. נטען כי זהו עולם של שקרים ותחבולות שילדים שצופים בו למדים כי כך מתנהלים. לכאורה זה מה שהצופים אמורים ללמוד כיצד להתנהל בג'ונגל החיים העכשווים.

אך הצופים לא טיפשים. גם לא הילדים. בתוכניות זו הם ראו מה יקרה אם יאמינו בעולם כזה, עולם של רציונאליות מנוכרת, ששואפת רק ל"כסף הגדול" במחיר של פחד וחוסר יציבות וחשש קבוע – בעולם שכזה אתה תחייה בפחד מתמיד וחוסר בטחון קבוע שבו לא ידוע האם יתקעו בי סכין בגב, מי יהיה זה? האם יש במי לבטוח? גם בזמנים הכי לא צפויים, גם כשחושבים שאנו מוגנים ושכרתת בריתות וחתמת חוזים שיגנו עליך, אתה למד כי אתה פגיע באותה מידה. כפי שקפון הציג בהצבעתו ההחלטית שמיד סויגה: "אם לא עובדים עליי כולם".

בתוכנית "הישרדות", שלכאורה מייצגת צורה קיצונית של חיינו הקפיטליסטית, מובן כי פה זה ג'ונגל של חיים מודרניים שעליו אותנו מחנכים. המסקנה שעולה מתוכנית זו היא דווקא הפוכה מזו שטענו המבקרים שחששו מפגיעה בילדים שרואים את התוכנית. המסקנה היא שצריך לחזור למקורות, לחיים הרמוניים של היעדר תחרות ויוקרה, לחיים של מסורת, של אחווה וסולידאריות בין חברי הקהילה. חיים כפריים בהם הערכים המואדרים הם דווקא דאגה הדדית ותמיכה בלי תמורה. האם זוהי אוטופיה? כנראה שכן, אך מסקנה יותר רציונאלית היא שצריך לשלב גם רגשות במחשבות. אך הרגשות צריכות להימנע מנקמנות, משנאה ותאווה לכסף ומצורך להשיג את המטרה בכל האמצעים. אלא הרגשות שצריכות לעלות הן של אהבה, אחווה, של עזרה הדדית מתוך אהבת האדם ובלי לצפות לתמורה. היא תבוא, זהו מעגל העזרה שבסופו של דבר יחזור אלייך באהבה גדולה.