|
|
|
|
מאמרים אחרונים של אורן פרסיקו - הסופרנוס - דדווד לרשימת המאמרים המלאה של אורן פרסיקו |
דדווד
אורן פרסיקו ניתן להתחיל את הדיון ב"דדווד" (Deadwood הוט 3. יום שבת: 22:00)
ממלאכת התרגום הבלתי אפשרית, ולהזכיר כי בהשוואה ללשון העסיסית שבפי הדמויות של "דדווד", מלאי הקללות והגידופים שהעמידה העברית לאורך הדורות מחוויר פנים ומחפש אחר פינה חשוכה להתחבא בה ולחשוב היכן תעה. גם במקרים בהם יש מקבילות עבריות לחירופים שמעטרים כל משפט ומשפט בסדרה, הן נוטות שלא למצוא את דרכן לשורות התרגום. מעט מאוד "מזדיין" ו"מוצץ זין" מופיעים שם, אף על פי שתושבי העיירה משתמשים בביטויים הללו כאילו היו חלק בלתי-נפרד ממבנה המשפט: נושא, קללה, נשוא. אך האמת היא שמלכודת התרגום האמיתית של הצופה ב"דדווד" לא קשורה לדלות משלב הביבים בשפה העברית אלא ליחסים בין מה שהדמויות אומרות לבין כוונותיהן ומטרותיהן, בין הטקסט לתת-טקסט.
מזמן לא נראתה סדרה דרמטית בה הפער בין נאמר למשתמע כה גדול וכבד משקל כפי שהוא ב"דדווד". חלק מהדמויות החיות בעיירת כורי הזהב, כמו השריף בולוק
למשל, מסתפקות במילים ספורות (ולעיתים במבט בלבד) כדי לבטא הררי משמעות, בזמן שדמויות אחרות, כמו ראש העיר אי. בי. פארנום, מעין רובי ריבלין מקומי, מפיקות להג מצועצע ובלתי פוסק אשר מסתיר תחת שכבות הפטפוט את תוכנו, או את היותו נטול תוכן. נדיר להיתקל ב"דדווד" בדמות שפיה וליבה שווים. כשמישהו מדבר בטון אגבי, זהו סימן ודאי כי לכך שהוא מבקש לטפלל את שומעיו, וכשאחת הדמויות פוצחת במונולוג – פעמים רבות היא בסך הכול מנסה לעבוד על עצמה. קל לראות כי דבר אינו נאמר במקרה ב"דדווד", קשה לפענח את המניעים האמיתיים. משום כך, גם הצופה האמון על השפה האנגלית, שאוזנו מבדילה בהצלחה בין שלל הדיאלקטים והמבטאים, נאלץ ללא הרף לתרגם לעצמו מה הדמויות (בעצם) אומרות.
הדיאלוג המתוחכם, יחד עם האינטרסים הסמויים ומאזני הכוחות המורכבים, הופכים את "דדווד" למעט בלתי-נגישה, הבעיה העיקרית וכנראה גם היחידה שלה. מכל בחינה אחרת, אם עדיין יש צורך לציין את הדבר, מדובר בסדרת הדרמה הטובה ביותר שהופקה בארה"ב מאז "הסופראנוס", סדרה כה איכותית ומתגמלת שעלייתה לאוויר בישראל, ללא שמץ ממסע השיווק שקידם את פניהן של מוצרים פופוליסטיים דוגמת "אבודים" או "24", מעציבה מאוד ומלמדת על הערך הנמוך שיש לאיכות כמקדם מכירות בעיני הגוף המשדר. המשחק המופלא של איאן מקשיין מגיע בעונה הנוכחית לשיאים שאינם ניתנים לתיאור; האינטנסיביות של העימותים הרגשיים מציידות כל פרק ופרק בעוצמה של אסון טבע המתרגש לבוא; ההיכרות עם הדמויות, שהופכת בעונה הנוכחית לאינטימית יותר, מביאה עימה גם את היכולת לייצר רגעים קומיים מעודנים ונוקבים כאחד.
ככל שהפרקים מתקדמים הולך ומסתבר רוחב היריעה של היוצר דיוויד מילץ'. נראה כי העונה הראשונה, המצוינת, הייתה בסך הכול אקספוזיציה, וכי העונה השנייה, שפרקה הראשון שודר ב-15.4, היא רק מערכה אחת נוספת בסיפור הגדול של הסדרה. בהקשר זה יש לראות את "דדווד" כסאטירה פוליטית, גרסה גועלית ובוצית במיוחד לפרקים האחרונים של הציביליזציה המערבית וה"קידמה" שזו הביאה עימה. כמו "הסופראנוס" היא מתארת את התמודדותם של מובילי חברה עם השינויים הנכפים עליהם מתוקף חילופי הזמנים. בשונה מעמיתה לרשת HBO, "דדווד" מתענגת על שלבי הפיתוח, מתארת את הרגעים בהם האלימות עוד לא ממושטרת וזרעי הדקדנס רק נטמנים. ההון הגדול, למשל, עושה בעונה הנוכחית את ביקורו הראשון בדדווד, ומאיים אגב כך לערער את מעמדו של הבוס המקומי. בג'רזי החבר'ה הטובים נאבקים כבר שנים על הפירורים שהוא מותיר מאחור.
באדיבות הבלוג של אורן פרסיקו ביקורת טלוויזיה על העיירה דדווד ר' אורי קציר דדווד- זהב בגבעות השחורות |
|
