|
|
|
|
מאמרים אחרונים של מתן אהרוני - אמנות הרמאות – פרומואים בערוצים המסחריים - "אלופים של החיים" – הנוער במצוקה ויש להחיש לו עזרה - אולפן שישי עם יאיר לפיד – מהדורה בורגנית ומרגיעה לרשימת המאמרים המלאה של מתן אהרוני |
איתי אנגל - כתב שטח ישראלי אמיתי
מתן אהרוני
הרכש של אילנה דיין בתוכנית "עובדה" גם בעונה הנוכחית (עובדה 2006 עונה 12) הוא פשוט מעולה. על נושאי חברה ורווחה מופקדת בצורה הנאמנה והטובה ביותר אורלי וילנאי פדרבוש. בנושא הביטחון מתעלה על כולם איתי אנגל. אליהם מצטרף יגאל מוסקו ועל כולם מנצחת אילנה דיין. אנו במצב לחימה ולכן כמו כולם אתייחס לפן הביטחוני, למרות שדווקא בתקופות כאלו, כשדוחקים את כל שאר הנושאים לסדר היום הציבורי, חשוב יותר מתמיד להמשיך ולהוסיף עוד בנושאי הרווחה. אך בכל זאת, הפעם אתרכז באיתי אנגל. איתי אנגל הוא פשוט כתב מעולה שלא מפסיק לייצר כתבות מעולות!! הוא זכור לטובה מכתבות רבות וטובות כמו אלו שסיקר בעיראק וביום קבורתו של ערפאת. איתי אנגל הוא ממש אחד ויחיד בטלוויזיה הישראלית. הוא החל את עבודתו העיתונאית ב-1989 כעורך חדשות החוץ בגלי צה"ל. בצד סיקור אירועי החוץ השוטפים הוא ערך והגיש את מגזין החוץ שלימים זכה ב"פרס מפקד גלי צה"ל".
כל סכסוך או מלחמה נמצא את איתי מסקר אותה: ב-1991 יצא אנגל לסקר את המלחמה בקרואטיה. בין השנים 1992 ו-1995 נשלח מספר פעמים לבוסניה משם העביר דיווחים לגלי צה"ל ולעיתון "הארץ". באותן שנים העביר דיווחים מרוסיה, ליטא, לטביה, גרוזיה ואזרבייג'אן שלאחר התמוטטות ברית המועצות.
בצד עבודתו העיתונאית אנגל מרצה באוניברסיטה הפתוחה על סכסוכים בעולם. איתי אנגל הוא הכתב היחיד לדעתי בארץ שיכול לקבל את התואר כתב שטח אמיתי של אזורי קרבות ובכלל. הוא אינו רק מסקר את מה שאירע באירועי היום בשטחים, בצבא, ובפעולות טרור שונות בארץ ובעולם, אלא הוא מוסיף ומסתכן למען הצופים. הוא נלחם כדי להביא את נקודת המבט של החייל בקרב, של האזרח בחזית, של הזר המתבונן מהצד על הנעשה, של האחר או של המקומי. בזמנו נראה היה כי הוא היה היחידי שבאמת הבין מה הולך בקוסובו, סיירבו ורואנדה. הוא, בניגוד לכתבים הצבאיים ולכתבי שטח ישראלים אחרים, אינו נתפש כדובר של אנשי צבא ובטחון שמתקשרים ומדווחים לכתבים, ובכך הם למעשה מהווים שופר לדעותיהם ואינטרסים שלהם, אלא הוא מוצג ונתפש בציבור כבחור כחוש אך נחוש שלא היה גנרל או קרוב להם, אלא ככתב שפועל אחרת מכולם. הוא משתמש בסגנון דוקומנטארי כדי להעביר את מסריו ואלו עוברים נהדר.
איתי אנגל הוא מעין גרסה מקומית ולא מצחיקה של רובין ויליאמס מ"בוקר טוב ויאטנם" (1987, בארי לוינסון, ארה"ב), כלומר בחור שבא מהרדיו, בחור שאכפת לו, שמעוניין לדעת מה מתרחש, לא חושש להתקרב ולבדוק מה חושבים גם הצד שכנגד ולא מקבל בצורה עיוורת את כל מה שנאמר לו. מקומו הטבעי הוא באזורי קרבות. לא נצפה לראות אותו מפרשן באולפן אלא את קולו ודמותו נצפה לראות לצד לוחם כזה או אחר, לרקע בתים הרוסים או שדות קטל איומים. נראה כי הוא מרבה בעבודת הכנה והרבה מחשבה על מה שיעשה בכתבה. זאת בניגוד לכתבי שטח אחרים שלרוב נראים עומדים בחוץ, לפני או מאחורי בניין הרוס או סתם נוף שמשקיף, מדווחים ביובש וחוסר עניין על מה שעליו לפני כמה רגעים קיבלו מידע מגורמים שונים. גם כתבות בינוניות שלו מתעלות על כל שאר הכתבות שנעשו בנושא. כך למשל בכתבה האחרונה שהציג ב"עובדה" (ב- 19.7.2006) על הלחימה בצפון הארץ הוא הציגה כמעין יומן מסע אישי, כשעלה ממרכז הארץ צפונה כדי להציג את רחשי התושבים בכל אחת מהערים. יומנים מצולמים, המאפיינים את רוב כתבותיו, הם תמיד בעלי השפעה חזקה על הצופים, להם יש רקורד של עשייה אומנותית חשובה ורצינית (כמו יומניו של הקולנוען הישראלי דוד פרלוב). ביומנו זה הוא נשמע ונראה מדבר על מחשבותיו והרגשותיו. כך למשל הוא ביקש להסיק מסקנה דיי ברורה כי ככל שעולים צפונה רמת החרדה עולה. אך את הרגשותיו הוא אישש בעזרת ראיונות והחשוב מכל, תמונות מהאזורים השונים. הייחודיות שלו היא שהוא גם מוצא מרואיינים שונים ומשונים ואינו מפחד להתעמת פנים מול פנים עם האויבים. עימות זה מוסיף מתח וחרדה גם לצופים ומגדיל מהחשיבות של יומניו המסקרים את האירועים. כך למשל הוא מספר באותה כתבה כי הוא נזכר בימים של היציאה מלבנון בהם ניסה לדבר עם אנשי החיזבללה שנצמדו לגדר הגבול, שם הוא זכה גם לקריאות של מוות ליהודים. את איתי לא נראה כל יום מול המסך, למרות שחבל, אך זאת לטובת האיכות על פני הכמות. זה טוב שהוא לא ממהר לצאת ולדווח, אלא, כאמור, הוא מחפש את הנרטיב, נקודת המבט והבימוי המתאים לכל אירוע וסיקור. רק חבל שהוא כבול למינימום פעם בשבוע, לתוכנית "עובדה" לה הוא חתום. מעניין לראות כיצד הוא יתפתח גם בהמשך דרכו, מתוך תקווה שהוא לא יהפוך לבסוף לסוג של יואב טוקר (פריז..). |
|
